השתלמות

לבטל את החוק המחייב לצאת לפנסיה

אופי החיים בעולם המודרני, כמו גם העלייה בתוחלת החיים וחשיבות העבודה לבריאות מחייבים שינוי גישה בהתייחסות לפנסיה ולפרישה

פרופסור אבינועם רכס
פרופ' אבינועם רכס. "חובת התחסנות דרך חינוך והסברה - לא בכפייה"

הסכם הפנסיה הראשון בהיסטוריה המודרנית היה ככל הנראה מעשה ידיו של אוטו פון ביסמרק, הקנצלר הראשון של גרמניה. במסגרת התפיסה החברתית של "סוציאליזם של המדינה" חוקק הקנצלר בשנת 1889 את חוק "ביטוח הזקנה והנכות" על פיו חייב היה כל עובד להפריש סכום מסויים מהכנסתו, מול סכום נוסף אותו הפרישה המדינה לחשבון אישי של אותו העובד. תוחלת החיים הממוצעת באותם ימים בגרמניה היתה אז 45 שנה אך היו עובדים רבים שזכו להגיע לגיל 70 שנקבע בחוק כגיל הפרישה המאפשר להנות מהכספים שנחסכו. בשנת 1916 שונה החוק בגרמניה וגיל הפרישה הורד ל-65 שנה וכךהוא נשאר עד לשנים האחרונות בארצות רבות כולל בישראל.

"אנו חייבים לשקול מחדש את מודל הפנסיה של ביסמרק, אשר במהותו נהוג גם בישראל"

הסכם פנסיה בצורתו הקלסית הוא למעשה הסכם בין הדורות. הדור הצעיר, הכשיר לעבודה, מפריש חלק מוסכם משכרו לקרן הפנסייה המשמש לתשלום פנסיוני לדור הזקן יותר שאינו עובד עוד ונסמך למחיותו על תשלומי הקרן. מאידך קיימת הידיעה והבטחון כי הדור הבא, שטרם נכנס למעגל העבודה, ישלם אף הוא לקרן הפנסיה בבוא זמנו וכך יובטח עתידו הכלכלי של הדור הנוכחי הנושא בעול התשלומים.

השינויים המפליגים שחלו בתוחלת החיים מאז המאה ה-19 ובתפיסת החברה הדמוקרטית והליברלית את זכויות הפרט מחייבים אותנו לשקול מחדש את מודל הפנסיה של ביסמרק אשר במהותו נהוג גם בישראל.

תוחלת החיים במדינות המפותחות עולה מדי עשור ב-1-2 שנים בממוצע. תוחלת החיים בגברים בישראל נושקת כיום ל-80 שנה ובנשים היא אף גבוהה יותר. הפער שבין גיל הפרישה לתוחלת החיים הולך לכן וגדל במהירות. מנגד, שיעור הילודה הממוצע במדינות המערב נמצא בירידה מתמדת וגם אם בישראל ירידה זו מתונה יותר הרי שאחוז המבוגרים בני 65 ומעלה בכלל האוכלוסיה בארץ הולך וגדל ועומד כיום על כ-10% והוא צפוי להמשיך ולגדול גם בעתיד. כתוצאה משינויים דמוגרפיים מתנגשים אלו, נוצר המצב הבלתי אפשרי בו פחות ופחות שנות עבודה של הדור הצעיר צריכות לתמוך ולפרנס יותר ויותר שנות פנאי ובטלה מאולצת של הדור המבוגר.

תהליכים דמוגרפיים אלו מאיימים על חסינותן הכלכלית של קרנות הפנסייה ומעמידים את עצם קיומן בעתיד בספק גדול. הדבר מחייב לכן היערכות לאומית דחופה. אין זה מפליא כי ממשלות שונות נקטו אמצעי חירום שונים - דחיית גיל הפרישה, העלאת שיעורי ההפקדות והקטנת זכויות הפנסיה על מנת לשמר את חוסנן הכספי של קרנות הפנסיה.

הפתרון הטבעי והפשוט ביותר לבעיה הוא הארכת תקופת העבודה תוך הבטחת מקורות הכנסה לכל מי שיכול ורוצה בכך בקרב העובדים מבוגרים. בישראל הדבר כרוך בשינוי החוק ובשינוי חברתי עמוק ויסודי בתפיסת החברה את "הזקנים".

סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, העוסק ב"גיל פרישת חובה" קובע כלשונו, כי "ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו". גיל פרישת חובה לגבר ולאשה נקבע בחוק ל-67. פרישת חובה מטעמי גיל בלבד הוכרה כאפליה פסולה ואסורה במדינות רבות בעולם וביניהן ארה"ב, קנדה ואוסטרליה.

בעתירה שהגישו הפרופסורים משה גביש ומרדכי שגב מהטכניון בחיפה עם פרופ' אסא כשר מאוניברסיטת תל אביב, ואשר תידון בימים הקרובים בבית המשפט העליון, מתבקש בית המשפט למחוק מספר החוקים של מדינת ישראל את סעיף "גיל פרישת חובה".

עיקר טענת העותרים היא כי חובת הפרישה בשל גיל בלבד, ללא תלות במצבו הגופני והאינטלקטואלי והנפשי של אדם עומדת בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ועל כן יש לבטלה.

"פרישה מוקדמת וירידה במעמד הסוציואקונומי קשורה באופן טיפוסי בתחלואה נפשית ופיזית גדולה יותר"

ניירות עמדה משותפים של ארגון הבריאות הבינלאומי (WHO) ושל ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), מחקרים שהוכנו עבור ממשלות בריטניה וסקוטלנד ומחקרים אחרים רבים אחרים בתחום הסוציולוגיה והרפואה הדגישו כולם את חשיבות העבודה בעולם המודרני בו אנו חיים.

העבודה היא ליבת החיים המודרניים, היא מעניקה לעובדים תחושת בטחון כלכלי, יוצרת זהות עצמית ומאפשרת תרומה מוחשית לחיים הציבוריים. העבודה מקנה מסגרת זמן מובנה ופעילות סדירה החשובה מאד מבחינה נפשית. היא מאפשרת מגע חברתי רחב, יוצרת זהות חברתית ומעמד חברתי ונותנת טעם ומטרה לחיים. פגיעה בזכות לעבודה על פי התרבות החברתית הנוהגת היא פגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי, בזכות להגשמה עצמית ובזכות למימוש איכות חיים טובה ככל הניתן.

מידת המעורבות בעבודה ועצם העבודה דוחה ירידה נפשית וקוגניטיבית בבני אדם. לימוד מתמשך והאתגר בעבודה שומרים עלינו מניוון מוחי. ההנחה המקובלת ברפואה היא כי עבודה אינטלקטואלית מתמשכת דוחה את הופעת שטיון, למשל, ב 4-5 שנים.

מאידך, פנסיה כפוייה מביאה לירידה מיידית וחדה במצבו הכלכלי של העובד יחד עם פגיעה קשה בההערכה העצמית שלו את מעמדו החדש. פרישה מוקדמת וירידה במעמד הסוציואקונומי קשורה באופן טיפוסי בתחלואה נפשית ופיזית גדולה יותר ואף בקיצור תוחלת החיים ובתמותה מוגברת.

בעבודת מחקר שנעשתה בקרב עובדים בתעשייה הפטרוכימית נמצא כי התמותה ב-10 השנים שלאחר הפרישה היתה גבוהה בכ- 40% בין אלו שפרשו בגיל 55 לעומת עובדים שפרשו בגיל 65.

"יש לתת את האפשרות לאנשים מבוגרים שלא נס ליחם להמשיך ולעבוד כל עוד הם יכולים לעשות זאת וכל עוד זה רצונם"

מנתוני המשרד לאזרחים ותיקים (2012) עולה, כי 64% מבני 60 ומעלה מעוניינים בעבודה אך רק ל-13% מהם מתאפשר הדבר. בני "הגיל השלישי" הם אוכלוסייה מוחלשת ו-65% מהם מתקיימים על סף קו העוני מקצבאות המוסד לביטוח לאומי. הפרישה הכפוייה לגמלאות רק מרעה את מצבם הכלכלי.
הפגיעה בנשים בשל יציאה כפוייה לפנסיה גדולה עוד יותר בשל רצף העבודה המקוטע שלהן בגין המחוייבויות המשפחתיות של הריון לידה וגידול הילדים.

נפגעים גם אלו במקצועות האקדמיים הדורשים הכשרה ממושכת. הכשרתו לדוגמא של מומחה בכירורגיה נמשכת כ-14 שנה. כניסתו לשוק העבודה והיכולת למצות את פוטנציאל הקידום שלו מבחינה כלכלית מחייבת עבודה מירבית בגיל המתקדם דבר שאינו מתאפשר במסגרת החוק הקיים.

עלינו כחברה לשנות את יחסנו לבני "הדור השלישי" ואת התדמית החברתית הקיימת של אנשים שאינם יכולים עוד להביא כל תועלת לחברה שאת נוכחותם אנחנו נדרשים לסבול.

קראתי את דבריו של השר אורי אורבך, העומד בראש המשרד לאזרחים ותיקים, שנאמרו במסגרת "יום האזרח הוותיק" אשר נערך לאחרונה בכנסת. אין לי ספק כי השר עושה כמיטב יכולתו לשפר את תנאי החיים של של אלו שכבר פרשו לפנסיה. סוד ההצלחה, כבוד השר, הוא לא ב"שלישי בשלייקס" – חלוקת כרטיסי קולנוע מוזלים לאזרחים ותיקים תוך שימוש בדימוי פוגעני - אלא במתן האפשרות לאנשים מבוגרים שלא נס ליחם להמשיך ולעבוד כל עוד הם יכולים לעשות זאת וכל עוד זה רצונם. זה לדעתי האתגר האמיתי.

* גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה לראשונה ב"דה-מרקר"

נושאים קשורים:  השתלמות,  דעות,  פנסיה,  פרישה,  יציאה לגמלאות
תגובות
ירון
14.12.2014, 10:46

מתן אפשרות לאדם הכשיר והמעוניין לעבוד לאחר גיל פרישה אינה בעייתית כשלעצמה.

אבל צריך לראות את התמונה הרחבה - אנחנו בדרך להפוך לעבדים עד שכוחותינו יכלו.

מי שדואג לכך שקרנות הפנסיה לא תתמוטטנה יתחיל מביצוע רגלוציה טובה יותר על השכר המשולם לבכירים בקרנות פנסיה אלה, ולדרך ההתנהגלות שלהם (זה מאוד נוח "להמר" עם כספים של אנשים אחרים).
ולפני שמעלים עוד את גיל הפנסיה, צריך לדון בהשוואה בגיל היציאה לפנסיה בין נשים לגברים (דבר שארגוני הנשים מתנגדים לו מכל וכל. מעניין, אם יציאה בגיל מוקדם יותר היא אפליה, מדוע הן לא מעונינות בכך?). שהרי תוחלת החיים של נשים גדולה יותר מזו של גברים.

דבר נוסף לגבי פנסייה במגזר הציבורי - היא שעל כל אדם שמשאירים מעל לגיל פרישה, יהיה אדם שלא יוכל לעבוד ( או אפילו יותר, כי השכר של אדם מאוד ותיק ובכיר הוא גבוה). בהנחה שאנחנו לא יוצרים תקנים נוספים - אין פתרון אחר למשוואה הזו.

ובסופו של דבר, מה שיתחיל מתוך רצונם הטוב של עובדים מסוימים, יהפוך לכורח. נמצא את עצמנו עובדים עד גיל 75-80 אם נרצה ואם לא, כך גם לגבי אלה שלא יצליחו למצוא עבודה או לא יהיו מסוגלים. וזה אכן פתרון נהדר להבראת הקרנות. ניתן לאנשים למות לפני שיזכו לקבל את הגמלה שלהם.

20.06.2015, 08:58

האפשרות לעבוד צריכה להיות לפי רצון האדם שהגיע לגיל הפרישה ולא בכפייה וכן יש לדאוג לכך שההכנסה לאחר הפרישה לא תהיה כשליש ואולי פחות מהשכר , מצב שקורה כיום אצל רופאים בכירים הפורשים לפי תנאי והסכמי העבודה הישנים. וגם החדשים במידה זו או אחרת. חוקי הפרישה החדשים והאילוץ לפנסיה תקציבית גורמים גם הם לפגיעה קשה בהכנסות ובחופש המימון והבחירה ומי שנפגע בעיקר הוא הרופא השכיר ששנים ארוכות הפריש משכרו סכומים גבוהים בנוסף להפרשת המעביד ובבואו לממש אם ברצונו לקחת את הקרן ולעשות איתה משהו אחר הוא משלם את מחציתה לאוצר המדינה ואם לוקח קצבה היא כה קטנה עד שאינה מגיעה אפילו לגובה הריבית על הסכום שנצבר כך שבסופו של דבר הוא נותן את הקופה שלו מתנה לקרן כי אינו יכול אפילו להוריש לילדיו את הקופה, בקיצור המדינה עם חוקיה גורמת למצב של פגיעה כלכלית קשה באנשים הפורשים, בנוסף לכך אם תדחה את גיל הפרישה לא תזכה כלל לנצל את הסכומים שצברת כי תלך קרוב לודאי לעולמך הרבה קודם לכן. לסיכום קשה מאד לפתוח עידן רביעי מלבב אפילו אם אתה בריא.

אלי אלקלעי
15.12.2014, 20:12

הנימוקים משכנעים, אבל זאת לא כל התמונה. במקצוע הרפואה למשל אין די ברצונו של הרופא להמשיך לעבוד. יש לוודא, לפני שנותנים לאדם להמשיך בעבודתו זאת, שהוא מסוגל לכך: ראיה ושמיעה תקינים, מצב קוגניטיבי סביר - לא תמיד הרופא עצמו יבחין שהם הידרדרו. חייבים לעשות איזה screening של המעוניינים להמשיך מעבר לגיל הפנסיה כדי לוודא שדאגתנו לרווחתו של הרופא לא תפגע בציבור מטופליו.

עמירה
15.12.2014, 21:13

ללא ספק יש להתיר לרופאות שרוצות בכך גיל פרישה כגברים היינו: 67.
לדעתי בשל ההכשרה הארוכה במקצועות הרפואה למיניהם יש לאפשר לכל רופא המסכים לכך גיל פרישה של 70. מובן שמצב בריאותו חשוב אך גם בגילאי טרום פרישה מתחשבים בנקודה זו.
מעניינת תהיה פסיקתו של העליון.

ירון
16.12.2014, 07:49

נשים שמעוניינות לעבוד עד גיל 67 יכולות כבר היום. את כנראה לא מעודכנת.

עוד דיעה
15.12.2014, 22:02

ושכחנו בכלל מעמדות ניהול שמאויישות שנים ארוכות - כמו שמערכת הבריאות יודעת - על ידי מנהלים מקובעים בסטגנצייה של עצמם שכולם מסביבם רק מצפים מחכים ומקווים ליום שהם יצאו לפנסיה.
אם נבטל גם את התקווה הזאת להתרעננות של המערכת - נוכל לקבור סופית את המערכת הציבורית

אלי
15.12.2014, 22:14

איך ניפטר מהרופאים-מנהלים המושחתים, מופרעים,מטורפים, תאבי הכוח והשליטה, האלילים בעיני עצמם שתקועים כבר שנים בתפקיד שבו הם פוגעים בחולים ובקולגות שלהם? סוחטים את המערכת עם משכורות עתק שהם כבר שנים (ואולי מעולם) לא שווים אותה?

ארי לבס
15.12.2014, 23:48

ביטול החוק, או שינוי בחוק המחייב לצאת לפנסיה בגיל הפרישה ללא שינוי מתאים ומתואם במערכת האנושית העובדת, עלול לפגוע בציבור, בעובדים ובמשק. ברור שרוב העובדים שיבחרו להמשיך לעבוד בגיל מבוגר הם אלה הממלאים תפקידי ניהול בכירים. התוצאה תהיה שהמנהלים ישרתו את הציבור עשרות שנים, הניהול יקפא על שמריו ויאבד את יכולת ההתחדשות והרענון. הדור הצעיר והמוכשר המתעתד להחליף את הדור הבכיר שכבר עכשיו (בטרם בוטל החוק המחייב לפרוש לפנסיה) מאבד את סבלנותו, עלול לנקוט בצעדים שעלולים לגרום לפגיעה קשה במערכת העובדת (כמו עזיבה של המערכת, הקמת מערכות מקבילות, מתחרות וכו). זו תהיה טעות אם יוארך גיל הפרישה ללא התייחסות ושינוי מתאים, מקביל, בתנאי העבודה של העובדים בשנתונים האחרים לחייהם.
לכן, יש להיערך גם ללא קשר לאפשרות של ביטול החוק הנ"ל. למשל ע"י שינוי שיטות המעבר מתפקיד לתפקיד כך שהשהייה בתפקיד או דרגה מסוימת יחייב תנאים מסוימים המתבטאים גם בשהייה ארוכה יותר בכל תפקיד. התנאי לקבלת תפקיד ניהולי בכיר יחייב וותק וניסיון ממושך ומוכח יותר מאשר היום. יתכן שבנייה של פירמידת העובדים במקצועות השונים על בסיס רחב וממושך תאפשר לטובים ביותר להגיע אל הפסגה כשהם בעלי כישורים מתאימים יותר (מקצועיים, אנושיים וניהוליים) לתפקידי ניהול מאשר המנהלים בדור הנוכחי.

מוטי רביד
16.12.2014, 08:15

אין ספק שגיל פנסיה קשיח ,יהיה אשר יהיה, אינו נכון הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רפואית.
עובדים רבים ,במיוחד בעיסוקים שאינם דורשים מאמץ גופני ,משמרים את יעילותם ואף משפרים את תפוקתם דווקא בגיל גבוה כאשר הם עתירי ניסיון וחופשיים מדאגות בדבר קידום מקצועי ותחרות. הפתרון הנכון הוא חוק פנסיה המאפשר גמישות והתאמה אישית של גיל הפרישה לעובד,לאופי העיסוק ולצאכי המעביד.
אחד הגורמים הלא מבוטלים הדוחפם מעסיקים להוציא עובדים וותיקים לפנסיה ,אפילו מוקדמת, הוא תוספות הוותק האוטומאטיות המייקרות את עבודתם. גם זאת יש לשנות . שכרו של עובד חייב להגזר מדרגתו המקצועים ויכולותיו ולא ממספר השנים בהן הוא מועסק.
אני מזמין את הקוראים לבוא לבית החולים מעייני הישועה בבני ברק. שם יראו רופאים רבים ,אחיות ועובדים אחרים לאחר גיל הפרישה הרשמי, עובדים במשרות חלקיות או מליאות ,נהנים מעבודתם, שומרים על איכות גבוהה ויחס מצויין למטופלים ולחבריהם.

ד"ר אייליג ישראל
16.12.2014, 09:38

הרעיון של יציאה מאוחרת לגמלאות היא ראויה רק בתנאי אחד- שהעובד ימשיך לעבוד כעובד מן המנין ולא בדרגות ניהול. אני מניח שכול הפרופ' והמנהלים ישקלו פעמיים את כוונתם להמשיך אם ירדו לדרגת עובד רגיל.
גם אני מוכן להמשיך לעבוד כגמלאי כאשר חובותיי נמוכות וזכויותיי רבות, והמשכורת גבוהה. אינני בטוח איך אגיב כאשר אצטרך לשבת במשרד, לעבוד 8 שעות ביום ולקבל הוראות ממי שהוא אחר. זאת גם הסיבה מדוע בפניה לבג"צ פנו רק הפרופ' ולא עובדים מין המנין

בורבין אברהם
16.12.2014, 16:47

ין לחסום את הדרך בפני צעירים מוכשרים ע"י השארתם של מנהלים מבוגרים שעברו את שיא פוריותם ומהווים מעמסה כלכלית כבדה על המערכת עקב שכרם הגבוה. ניתן רק להעבירם לדרגת יועצים במשרות חלקיות כדי שיעבירו מניסיונם המצטבר וגם זאת לא לאורך זמן.

יואב טלמון
17.12.2014, 23:09

יש הרבה מן האמת בכתבה אך המסקנה שלא לחייב לצאת לגימלאות היא נגזרת של גיל האדם הדורש זאת. תמהני אם פרופ' רכס היה במחזיק באותה דעה גם לפני 40 שנה. למרות הקושי להודות בדבר הרי כושרו המנטלי והפסיכולוגי של אדם בגיל מופלג אינו דומה לכושר בו היה בגיל צעיר וזאת מבלי להזכיר את הסבלנות ואורך הרוח ההולכים ומתקצרים עם הגיל ומבלי שנגענו ברשימת המחלות המתארכת. לכן אין מנוס אלא לקבוע רף של גיל בו הפרישה היא חובה: יתכן וחלק של העובדים "יפגעו" בשל בריאותם השוצפת אך אלא לפחות יוכלו להנות יותר מתקופת הפנסיה.