הסכם הפנסיה הראשון בהיסטוריה המודרנית היה ככל הנראה מעשה ידיו של אוטו פון ביסמרק, הקנצלר הראשון של גרמניה. במסגרת התפיסה החברתית של "סוציאליזם של המדינה" חוקק הקנצלר בשנת 1889 את חוק "ביטוח הזקנה והנכות" על פיו חייב היה כל עובד להפריש סכום מסויים מהכנסתו, מול סכום נוסף אותו הפרישה המדינה לחשבון אישי של אותו העובד. תוחלת החיים הממוצעת באותם ימים בגרמניה היתה אז 45 שנה אך היו עובדים רבים שזכו להגיע לגיל 70 שנקבע בחוק כגיל הפרישה המאפשר להנות מהכספים שנחסכו. בשנת 1916 שונה החוק בגרמניה וגיל הפרישה הורד ל-65 שנה וכךהוא נשאר עד לשנים האחרונות בארצות רבות כולל בישראל.

"אנו חייבים לשקול מחדש את מודל הפנסיה של ביסמרק, אשר במהותו נהוג גם בישראל"

הסכם פנסיה בצורתו הקלסית הוא למעשה הסכם בין הדורות. הדור הצעיר, הכשיר לעבודה, מפריש חלק מוסכם משכרו לקרן הפנסייה המשמש לתשלום פנסיוני לדור הזקן יותר שאינו עובד עוד ונסמך למחיותו על תשלומי הקרן. מאידך קיימת הידיעה והבטחון כי הדור הבא, שטרם נכנס למעגל העבודה, ישלם אף הוא לקרן הפנסיה בבוא זמנו וכך יובטח עתידו הכלכלי של הדור הנוכחי הנושא בעול התשלומים.

השינויים המפליגים שחלו בתוחלת החיים מאז המאה ה-19 ובתפיסת החברה הדמוקרטית והליברלית את זכויות הפרט מחייבים אותנו לשקול מחדש את מודל הפנסיה של ביסמרק אשר במהותו נהוג גם בישראל.

תוחלת החיים במדינות המפותחות עולה מדי עשור ב-1-2 שנים בממוצע. תוחלת החיים בגברים בישראל נושקת כיום ל-80 שנה ובנשים היא אף גבוהה יותר. הפער שבין גיל הפרישה לתוחלת החיים הולך לכן וגדל במהירות. מנגד, שיעור הילודה הממוצע במדינות המערב נמצא בירידה מתמדת וגם אם בישראל ירידה זו מתונה יותר הרי שאחוז המבוגרים בני 65 ומעלה בכלל האוכלוסיה בארץ הולך וגדל ועומד כיום על כ-10% והוא צפוי להמשיך ולגדול גם בעתיד. כתוצאה משינויים דמוגרפיים מתנגשים אלו, נוצר המצב הבלתי אפשרי בו פחות ופחות שנות עבודה של הדור הצעיר צריכות לתמוך ולפרנס יותר ויותר שנות פנאי ובטלה מאולצת של הדור המבוגר.

תהליכים דמוגרפיים אלו מאיימים על חסינותן הכלכלית של קרנות הפנסייה ומעמידים את עצם קיומן בעתיד בספק גדול. הדבר מחייב לכן היערכות לאומית דחופה. אין זה מפליא כי ממשלות שונות נקטו אמצעי חירום שונים - דחיית גיל הפרישה, העלאת שיעורי ההפקדות והקטנת זכויות הפנסיה על מנת לשמר את חוסנן הכספי של קרנות הפנסיה.

הפתרון הטבעי והפשוט ביותר לבעיה הוא הארכת תקופת העבודה תוך הבטחת מקורות הכנסה לכל מי שיכול ורוצה בכך בקרב העובדים מבוגרים. בישראל הדבר כרוך בשינוי החוק ובשינוי חברתי עמוק ויסודי בתפיסת החברה את "הזקנים".

סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, העוסק ב"גיל פרישת חובה" קובע כלשונו, כי "ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו". גיל פרישת חובה לגבר ולאשה נקבע בחוק ל-67. פרישת חובה מטעמי גיל בלבד הוכרה כאפליה פסולה ואסורה במדינות רבות בעולם וביניהן ארה"ב, קנדה ואוסטרליה.

בעתירה שהגישו הפרופסורים משה גביש ומרדכי שגב מהטכניון בחיפה עם פרופ' אסא כשר מאוניברסיטת תל אביב, ואשר תידון בימים הקרובים בבית המשפט העליון, מתבקש בית המשפט למחוק מספר החוקים של מדינת ישראל את סעיף "גיל פרישת חובה".

עיקר טענת העותרים היא כי חובת הפרישה בשל גיל בלבד, ללא תלות במצבו הגופני והאינטלקטואלי והנפשי של אדם עומדת בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ועל כן יש לבטלה.

"פרישה מוקדמת וירידה במעמד הסוציואקונומי קשורה באופן טיפוסי בתחלואה נפשית ופיזית גדולה יותר"

ניירות עמדה משותפים של ארגון הבריאות הבינלאומי (WHO) ושל ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), מחקרים שהוכנו עבור ממשלות בריטניה וסקוטלנד ומחקרים אחרים רבים אחרים בתחום הסוציולוגיה והרפואה הדגישו כולם את חשיבות העבודה בעולם המודרני בו אנו חיים.

העבודה היא ליבת החיים המודרניים, היא מעניקה לעובדים תחושת בטחון כלכלי, יוצרת זהות עצמית ומאפשרת תרומה מוחשית לחיים הציבוריים. העבודה מקנה מסגרת זמן מובנה ופעילות סדירה החשובה מאד מבחינה נפשית. היא מאפשרת מגע חברתי רחב, יוצרת זהות חברתית ומעמד חברתי ונותנת טעם ומטרה לחיים. פגיעה בזכות לעבודה על פי התרבות החברתית הנוהגת היא פגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי, בזכות להגשמה עצמית ובזכות למימוש איכות חיים טובה ככל הניתן.

מידת המעורבות בעבודה ועצם העבודה דוחה ירידה נפשית וקוגניטיבית בבני אדם. לימוד מתמשך והאתגר בעבודה שומרים עלינו מניוון מוחי. ההנחה המקובלת ברפואה היא כי עבודה אינטלקטואלית מתמשכת דוחה את הופעת שטיון, למשל, ב 4-5 שנים.

מאידך, פנסיה כפוייה מביאה לירידה מיידית וחדה במצבו הכלכלי של העובד יחד עם פגיעה קשה בההערכה העצמית שלו את מעמדו החדש. פרישה מוקדמת וירידה במעמד הסוציואקונומי קשורה באופן טיפוסי בתחלואה נפשית ופיזית גדולה יותר ואף בקיצור תוחלת החיים ובתמותה מוגברת.

בעבודת מחקר שנעשתה בקרב עובדים בתעשייה הפטרוכימית נמצא כי התמותה ב-10 השנים שלאחר הפרישה היתה גבוהה בכ- 40% בין אלו שפרשו בגיל 55 לעומת עובדים שפרשו בגיל 65.

"יש לתת את האפשרות לאנשים מבוגרים שלא נס ליחם להמשיך ולעבוד כל עוד הם יכולים לעשות זאת וכל עוד זה רצונם"

מנתוני המשרד לאזרחים ותיקים (2012) עולה, כי 64% מבני 60 ומעלה מעוניינים בעבודה אך רק ל-13% מהם מתאפשר הדבר. בני "הגיל השלישי" הם אוכלוסייה מוחלשת ו-65% מהם מתקיימים על סף קו העוני מקצבאות המוסד לביטוח לאומי. הפרישה הכפוייה לגמלאות רק מרעה את מצבם הכלכלי.
הפגיעה בנשים בשל יציאה כפוייה לפנסיה גדולה עוד יותר בשל רצף העבודה המקוטע שלהן בגין המחוייבויות המשפחתיות של הריון לידה וגידול הילדים.

נפגעים גם אלו במקצועות האקדמיים הדורשים הכשרה ממושכת. הכשרתו לדוגמא של מומחה בכירורגיה נמשכת כ-14 שנה. כניסתו לשוק העבודה והיכולת למצות את פוטנציאל הקידום שלו מבחינה כלכלית מחייבת עבודה מירבית בגיל המתקדם דבר שאינו מתאפשר במסגרת החוק הקיים.

עלינו כחברה לשנות את יחסנו לבני "הדור השלישי" ואת התדמית החברתית הקיימת של אנשים שאינם יכולים עוד להביא כל תועלת לחברה שאת נוכחותם אנחנו נדרשים לסבול.

קראתי את דבריו של השר אורי אורבך, העומד בראש המשרד לאזרחים ותיקים, שנאמרו במסגרת "יום האזרח הוותיק" אשר נערך לאחרונה בכנסת. אין לי ספק כי השר עושה כמיטב יכולתו לשפר את תנאי החיים של של אלו שכבר פרשו לפנסיה. סוד ההצלחה, כבוד השר, הוא לא ב"שלישי בשלייקס" – חלוקת כרטיסי קולנוע מוזלים לאזרחים ותיקים תוך שימוש בדימוי פוגעני - אלא במתן האפשרות לאנשים מבוגרים שלא נס ליחם להמשיך ולעבוד כל עוד הם יכולים לעשות זאת וכל עוד זה רצונם. זה לדעתי האתגר האמיתי.

* גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה לראשונה ב"דה-מרקר"